השבוע יצאנו לטייל בין הפריחות הנפלאות שהיו.
בתוך כל המרבד האדום הנפלא של כלניות ונוריות (כן, גם הנוריות התחילו לפרוח!) ראיתי כמה פרחים צהובים וורודים נמוכים יותר. ישבתי בשקט בזמן שאלה עקבה אחרי פרפר וחשבתי, איך זה שבטבע לכולם יש מקום לפרוח ובחיים שלנו לא כל כך? הפרחים האדומים פורחים עם הוורודים והצהובים, הם לא מחליטים: "זה האזור של האדומים, לך מפה סביון קטן ועלוב!" הם פורחים יחד בהרמוניה נעימה לעין וללב, ורוקדים יחד עם הרוח. הם לא מחרימים אף אחד, מציקים לו סתם ככה, כי בא להם. הם לא לועגים או מקללים. הם פשוט קיימים, כל אחד לעצמו וכל אחד לכולם.
זה הזכיר לי את הפעם ההיא שטיילנו בפסטיבל "דרום אדום", זה היה כמה ימים אחרי מה שקרה בכיתה. החברים החליטו לצחוק עלי כי אני נמוך מהם בקצת ויש לי שיער מתולתל. הראשון היה יובל, הוא קרא לי ליד כולם "פשפש קטן ומקורזל". החברים שהיו לידו התחילו לצחוק. הרגשתי שהלב שלי מתכווץ לקטן קטן אבל הצלחתי לא להגיב להם ופשוט הסתובבתי והלכתי. הרגשתי שנתקע לי בגרון כדור טניס מלא מלא בדמעות וכשהגעתי הביתה נכנסתי ישר לחדר. התביישתי לספר לאמא על זה, וגם לא רציתי להעציב אותה. אז שתקתי.
בפסטיבל "דרום אדום" שוב הרגשתי את הכדור טניס הזה בגרון כשראיתי את כל הכלניות האדומות יחד, ניסיתי להתאפק ולא לבכות אבל לא הצלחתי. אמא כנראה הרגישה והניחה את ידה על כתפי, הרגשתי איך בבת אחת הסכר נפרץ והדמעות נשטפות החוצה בלי מעצורים. אמא עצרה וחיבקה אותי. היא ביקשה מאבא ואלה להתקדם ונשארנו לבד. אמא לא אמרה דבר, רק הניחה עלי את ידה כאילו מסמנת לי שאני לא לבד.
רק אחרי שהרגשתי שכל הדמעות יצאו, סיפרתי לאמא את מה שקרה ושחבל שאנחנו לא כמו הכלניות, נמצאים יחד, בשמחה. ואז, במבט אחד במרבד הכלניות הבנתי. נכון שהן נראות יחד אבל הן גם כל אחת לחוד. כל אחת עומדת בפני עצמה, מתמודדת עם השמש הקופחת ומשבי הרוח האיתנים, עם הגשם השוטף ועם בעלי החיים (כן, גם האנשים) הצועדים.
באותו היום החלטתי לנסות. אולי אם אתמקד בתוכי, בלחוד, גם היחד יגיע. אם אתמקד בדברים שעושים לי טוב, בדברים עושים אותי שמח אז החברים יתחילו לאט להתקרב.
בהמשך אספר לכם אם זה הצליח...
ביי בינתיים...
בתמונה זו הכלנית שנתנה לי את הרמז...
